מאיפה מגיעים רעיונות? יש רגעים בבית שאנחנו חלוקים על מקור הרעיון לספר הבישול לילדים. האם הוא היה של הבת הגדולה שלנו, שרצתה להכין מתנה לאחיותיה שלא אוכלות גלוטן ומוצרי חלב וסוכר מעובד ועוד כל מיני? האם זה היה רעיון של אמא, שהציעה לבת הגדולה, שגם לא אוכלת גלוטן ומוצרי חלב וסוכר מעובד ועוד כל מיני, והוא הפך לרעיון משותף? הספר הזה, התחיל ברעיון פשוט, תמים ובלי שום יומרות או מחשבה שבכלל יהיה ספר. הוא התחיל כרעיון לחוברת בכתב יד. דפי A4 מקופלים לשניים. לאו דווקא באופן מדוייק. סיכות מהדק. וכמה מתכונים פשוטים, שישמחו את אלו שאוהבות לבלות במטבח הביתי (בפועל, זה כולל את כולנו). כתובים בעפרון עם כמה שגיאות כתיב. בכתב יד של ילדה בת 8.

ואז הרעיון, התמסמס… איכשהו יום ההולדת הגיע. והחוברת? לחוברת היה רק מתכון אחד וציור.

הרעיון הבין מעצמו כנראה, כי בשלב ההוא, שבו אנחנו עוד לא הבנו כלום, שאולי, כאן הוא מבקש להתנחל. שכתובתנו היא הכתובת אליה כיוון מבלי להתכוון במדוייק. כטבעם של רעיונות שמחפשים לעצמם בית. נכנסים בחלונות של בתים שונים, קופצים לבקר בחלומות של אחרים. מגששים, מרגישים היכן נמצא ביתם? והאם מספיק בית אחד? או שאולי כדאי להתחלק, למצוא כמה בתים, כדי שבטוח יגיעו להגשמה.

הרעיון התנחל. לתחושתנו גם בבתים נוספים, חלומות ולבבות. אינני חושבת שהוא באמת סמך עלינו באותם רגעי התחלה. אנחנו ללא ספק לא העלנו על דעתנו כמה עיקש יהיה, כנגד הרבה מכשולים קטנים. נאמן למהותו. סבלני עם התהליך.

כטבעם של רעיונות, הרעיון המשיך לדפוק בעדינות על הדלת. מנסה להכניס רגל אחת קטנה, עדינה וכמעט בלתי נראית לתוך הוויית היום יום שלנו. ואנחנו? אנחנו מצאנו את עצמנו אוספים מתכונים, מבקשים מתכונים מחברות וחברים ואפילו מבטיחים שאם יהיה ספר, ואם באמת יהיה ספר, ואם הרעיון יתגשם, ואם ואם ואם… ניתן להם עותק במתנה. לא חשבנו באותם רגעים, על כך שהבטחות צריך לקיים. ובטח שלא להבטיח על מצע כוונות עמום. הרעיון? הרעיון, כנראה היה מרוצה. התמקם על שידת המטבח, נוכח והחלטי. ואנחנו? לא היה לנו מושג מה מתרחש במרכז ביתנו.

הספר פשוט קרה. כטבעם של דברים שמבקשים להתממש. מתכונים נאספו ונבדקו. האם הבנות מצליחות להכין אותם מהוראות פשוטות לבד? הם טעימים לכל הילדים המבקרים בביתנו? שנתיים אחרי הביקור הראשון של הרעיון, בעיתוי כזה של יום הולדת, שכטבעם של ימי הולדת, האיץ בנו ודייק כוונה, תקתקנו כמה מהמתכונים למחשב, מסגרנו אותם בצבעים יפים, הדפסנו, חוררנו, וסידרנו יפה בקלסר. הרגשנו, שמשהו קורה, ואולי יש כאן התחלה של משהו. עדיין בחצי התעלמות. הרעיון התיישב בנחת בביתנו ובלבנו. מרוצה. הוא ממלא את משימתו. תהילה, חברה יקרה ומאיירת מוכשרת כל כך (  https://tehilagoldberg.carbonmade.com/), הכינה עבורנו שער. שער שהכניס את הקסם לאוסף שנוצר. שער שהיה גם שער לקלסר שהבנות קיבלו כמתנה וגם שער לצלילה לשלב הבא.

מה שהרעיון לא גילה לנו, זה כמה עבודה כרוכה בהכנת ספר. הוא לא סיפר לנו על השלבים הרבים של העריכות שנתבקש להשחיל בתוך החיים. על השעות הרבות שנשב מול המילים, נתהה איזו מילה מתאימה לילדים? האם האיור מספיק ברור? הוא התיישב, שלח פולסים קטנים של תנועה וכמנצח על תזמורת וידא שאנחנו מדייקים. ושוב מדייקים. את המילים, את השפה, את האיורים, את הדיאלוג ביניהם. הבנות ישבו ועברו על כל מילה בספר, שזרו את הקסם שלהן למילים, להנחיות ולאיורים והרעיון תיבל בחוכמתו כל מתכון בקורטוב של אהבה. תהילה ואני התמסרנו. הבנו שאנו שליחות. והמתנה הזו… עכשיו זמינה גם לכם.

עם הגעת הספר מבית הדפוס, חברה שאלה – "איך עשיתם את זה?" תשובתנו היתה "בהרבה עבודה קשה וירידה לפרטים". כמובן עד כמה שיכולנו (בידיעה שבטוח פיספסנו משהו וכמה ילדים כבר הפנו לכך את תשומת ליבנו J). היא המשיכה לשאול. "אבל איך?". איך? יש דברים שפשוט מתרחשים. שיש סיבה גדולה יותר מהיותם מוצר. את חלק מהסיבות אנחנו מזהות. אחרות מנחשות, ומן הסתם יש כאלו שעדין נסתרות מעיננו.