ההזמנה פנימה למטבח, טומנת בתוכה הרבה יותר מרק משחק וסקרנות, אוכל מזין ופוטנציאל ליחד מהנה. הרבה מזכרונות הילדות שלי הם מהמטבח, בביתם הישן של הורי, אני ואחי, קטנים, בני 6-7-8 בעיקר אופים עם אמא שלי. גם ממורתי בכיתות א-ב, חדווה, שביליתי איתה שנתיים שלמות בכיתה, הזכרון התמונתי היחידי שיש לי הוא שלי בביתה הקטן, אצלנו בשכונה, מבשלות יחד.

אוכל, ריחות, חיבורים.

כאשר אנחנו פותחות את המטבח לילדים שלנו, מתגלה להם עולם ומלואו. מקום ליצירתיות אינסופית. לטעמים וריחות. אך בדלת הזו, שכל כך חשוב שנפתח יש יותר מרק כיף. ברובד מאוד ראשוני, היכולת להכין את המזון שנכניס לגוף, היא מיומנות שכל אחד ואחת מאיתנו זקוקים לה. כן, אפשר להזמין ממסעדות, או לבחור בשותפים לחיים שיבשלו ויכינו הם. ובכל זאת. מיומנות בסיסית. אחד המשובים המרגשים שקיבלנו, קצת אחרי שהספר יצא לאור, היה מסבא. הוא ואשתו רכשו את הספר עבור הנכדה הציליאקית. הסבא עיין בספר, הסתקרן ולראשונה בחייו נכנס למטבח להכין יותר מחביתה. משוב עוד יותר מרגש הגיע מאדם מאוד מבוגר ואלמן. כשהספר הגיע לידיו, הוא צחק ועיין מתוך נימוס. הספר נשאר והאיורים של תהילה היו כה מחממי לב שהוא גם עיין בו קצת יותר לעומק. ואז יונקת הדבש הפנימית שבו, התעוררה באומץ שיש רק לציפורים הקטנטנות הללו, והוא בחר לנסות להכין תבשיל. הטעם, לא היה דומה כלל לטעם אליו הוא עדיין מתגעגע, לזה של התבשילים של אשתו ז"ל. אבל הוא הכין תבשיל, לעצמו, לבד. וגם טעים… נפתח פתח.

בחזרה לילדים. המטבח והיכולות לנוע בו, הם הרבה יותר ממיומנות חשובה לחיים. עצם השותפות בהכנת המזון היא הזדמנות להקשבה עמוקה של מה מיטיב איתי ומה עם אחרים. ההבנה שמגיע חבר שרגיש לגלוטן והנה יש בידי ספר שממנו אני יכול להכין כיבוד שחברי יוכל לאכול. כי יש רגישויות וצרכים שונים. כבוד הדדי.

ויותר מכך, עצם ההזדמנות להכין היא הזדמנות לשאול את עצמי, בלי מילים, איזה מרכיבים אני רוצה להכניס ואילו לא. והאם הדבר קשור רק בטעם או שעבורי, מרכיבים מסויימים טובים יותר או טובים פחות. איזה מזון נותן לי כח ושמחה וקלילות ואיזה מזון משאיר אותי כבדה ועייפה.

ככל שילדים שותפים פעילים יותר בהכנה, כך הם שותפים פעילים יותר בהקשבה. וההקשבה הזו היא הרי מפתח לחיים על כל הבטיהם. מה טוב לי? מה פחות? היכן נכון לי להיות? והיכן אולי לא? כאשר אנחנו יודעות להקשיב לגוף שלנו, ומילדות, כך נדע להיות קשורות גם לכל היבטי החיים האחרים. התקשורת עם התזונה היא מפתח לשותפות קשובה במסע שלנו כאן.

המטבח מביא גם את האפשרות לשותפות פעילה בחיים. כל כך הרבה ילדים היום חיים חיים פסיביים. מבשלים להם (או קונים אוכל מוכן), מנקים את הבית בלעדיהם כי הם צריכים לעשות שיעורי בית, והם יושבים פסיביים מול מסכים במשך שעות. עצם השותפות בהכנת ארוחה, לקיחת האחריות, ההעצמה שמתרחשת מעצם זה שאני יכול, ויודע, והאוכל שמשמח אחרים ואולי גם מקל על בני משפחה אחרים, היא עוצמתית. היא שותפות בבריאת היום-יום שלנו. היא מכילה את כל שלבי הדרך, מהתכנון, להיתכנות, להנאה, וגם לברירה ולניקיון. ולתפיסתי, היא אבן דרך בהתפתחות בריאה.